אלימות במשפחה: האם הענישה בישראל היא אפקטיבית?

האלימות במשפחה בישראל היא תופעה חוצת מגזרים ואוכלוסיות. פעמים רבות מדובר בקדימון לביצוע עבירות חמורות יותר ומנגד, לעיתים עצם התלונה מוביל לשינוי חיובי בקרב מבצעי העבירות אשר נרתמים להליך שיקומי מוצלח ומשנה חיים עבורם ועבור בני משפחתם.

למול נתוני הפשיעה הגבוהים מתעוררת השאלה, האם הענישה בישראל של עבירות אלימות במשפחה היא כזו המקדמת את הפחתתן או כזו אשר אינה מהווה גורם הרתעה מספיק. התשובה לשאלה זו מורכבת וטמונה בהבנה מעמיקה של מטרות הענישה בהליך הפלילי.

אילו סוגי עבירות מוגדרות עבירות אלימות במשפחה?

חוק העונשין מונה מגוון עבירות אלימות ואת העונש המנוי ביחס לכל אחת מהן. בינן מצויות עבירות של תקיפה סתם, תקיפה הגורמת חבלה של ממש, חבלה חמורה, פציעה, התעללות, וחבלה בכוונה מחמירה. הגדרת אותן עבירות כעבירות אלימות במשפחה נעשית מעצם מערכת היחסים בין הנפגע לפוגע – בני זוג או בני משפחה.

ואולם, כאשר מעשה אלימות מסוים נעשה במסגרת מערכת יחסים משפחתית, הוא זוכה לפי לשון החוק לחומרה יתירה ולענישה ברף גבוה יותר. כך לדוגמה, תקיפה סתם היא עבירה שהעונש בצדה הוא עד שתי שנות מאסר, ואילו אותה עבירה המבוצעת כלפי בן משפחה, היא כזו שהעונש בצדה הוא עד ארבע שנות מאסר.

מהן מטרות הענישה בגין עבירות אלימות במשפחה?

בשנת 2012 נכנס לתוקפו תיקון 113 לחוק העונשין, שהסדיר באופן מפורט את שיקולי הענישה של בית המשפט בעת הליך גזירת העונש. במסגרת השיקולים שעל בית המשפט לשקול, מנויים שיקולי הרתעה, גמול ולצד זאת גם שיקולי שיקום. כך, במקרה של הליך שיקומי מיטבי, בית המשפט עשוי להטיל עונש מקל ולעודד את הנאשם להמשיך בדרכו החיובית.

בעוד שבהליכים פליליים רגילים, הליך השיקום נועד למנוע הישנות עבירות כלפי כלל החברה, במקרה של אלימות במשפחה קיים אינטרס ראשון במעלה להביא לשינוי דרכי הפוגע. זאת, בשל האפשרות שמערכת היחסים בינו לבין הנפגע תימשך גם לאחר ההליך הפלילי, כגון במקרה של בני זוג גרושים עם ילדים או במקרה של אלימות של הורה כלפי ילדיו הקטינים.

מה הענישה המקובלת ביחס לעבירות אלימות במשפחה?

הענישה בגין עבירות אלה משתרעות על פני טווח רחב, שתחילתו בעונש צופה פני עתיד סופו בעונשי מאסר בפועל של מספר דו ספרתי של שנים. הגורמים המשפיעים על היקף העונש הם בין השאר אלו:

• האם מדובר באירוע חד פעמי או בדפוס פעולה חוזר ונשנה.
• האם לנאשם עבר פלילי וביתר שאת כאשר רישומו הפלילי כולל הרשעה בעבירות אלימות במשפחה.
• האם הנאשם נרתם להליך שיקומי.
• האם הנאשם לקח אחריות על מעשיו או כפר בהם.

כאשר מדובר בעבירות אלימות חמורה, גם קיומו של הליך שיקומי מיטבי אינו מוביל לתוצאה שעלולה לסכן את הציבור בכלל ואת בן המשפחה הנפגע בפרט. ואולם, עבירות רבות בתחום האלימות במשפחה עשויות להסתיים בענישה שיקומית המורכבת מצו מבחן וריצוי שעות לתועלת הציבור.

האם הענישה בתחום האלימות במשפחה משיגה את מטרות הענישה בפלילים?

על מנת לענות על שאלה זו, יש להבין מה מקור ביצוען של עבירות פליליות בתוך המשפחה.

פעמים רבות, השימוש באלימות נעשה בעקבות מאפיינים תרבותיים הרואים בענישת ילדים באלימות אקט חינוכי נדרש, ולא מתוך מאפייני אישיות אנטי חברתיים. במקרים אלו, קורה לא אחת כי ההליך הפלילי יוצר מפנה תפיסתי בקרב הפוגע והבנה של הפסול שבשימוש באלימות.

בשל מורכבות שיקולי הענישה, ניתן לומר כי הזהירות של בתי המשפט מצד אחד כאשר מדובר במי שחפץ בשינוי, לצד הנחישות מול נאשמים בעלי דפוסי אלימות שאינם מכירים בפסול שבמעשיהם, מביא לכדי השגה של מטרות הענישה באופן הולם.

ענישה בתחום האלימות במשפחה – המציאות מורכבת מהסטטיסטיקה

הענישה בתחום האלימות במשפחה מגוונת, ולכל מקרה מאפיינים ייחודיים באשר לטיב הפגיעה, נתוני הפוגע וסיכויי שיקומו. בשל ייחוד מערכת היחסים בין בני משפחה, אשר פעמים רבות נמשכת בצד ההליך הפלילי, גזירת העונש היא מורכבת יותר מהליכים פליליים רגילים. לכן, אף אם מבחינה סטטיסטית ניכר הרושם של ענישה ברף נמוך, מצוי מאחורי הענישה מערך שיקולים מורכב ומחושב.